מאירי על פסחים פ״ג

1 פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין דמן ניתן לפנים והאוכל מהן כזית לוקה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד ר"ל שדמה ראוי לבא לשם לא יאכל ואם נטמאו או נפסלו ביציאת חוץ קודם שהגיע זמנן לצאת מן העזרה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה שריפתם בעזרה ואם נטמאו אחר שיצאו מן העזרה נשרפין בהר הבית ומקום שריפתם בשלא אירע בהם פסול הוא חוץ לירושלים בבית הדשן ולמדת לפי דרכך שמקרא זה ר"ל וכל חטאת אשר יובא מדמה פירושו על חטאות הנשרפות ליתן לאו על אכילתן ואע"פ שבקצת מקומות העמידוהו בחטאת חיצונה שאם הוזה דמה לפנים יהא פסול כמו שכתבנו למעלה אפשר שהוא משמש לשתיהן לזו ללאו ולזו לפסול או שמא זו השניה יוצאה לנו ממה שנאמר בשעיר ראש חדש ששרפו כמו שהוזכר בפרשת שמיני הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמשמעו שאם הובא פסול כמו שהתבאר:

2 הנותר והפגול אע"פ שאין בהם טומאה מחמת עצמן חכמים גזרו עליהם שיטמאו את הידים והעצמות אע"פ שאין ראוים לאכילה וכל שאין ראוי לאכילה אין בו משום נותר מ"מ כל שיש בהן מוח ונשאר המוח בתוכן ונעשה נותר אף העצמות מטמאין הואיל ונעשו מקום מושב ובסיס לדבר האסור אע"פ שהעצם סתום מכל צדדיו וכן בפגול:

3 המותיר בפסח אפי' בטהור אע"פ שעבר בלאו אינו לוקה שהרי ניתק הוא לעשה וכן השובר עצם בפסח שנטמא או נפסל אינו לוקה שלא נאמר ועצם לא תשברו בו אלא בכשר במה דברים אמורים כשלא היתה לו שעת הכושר כגון שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או נטמא קודם זריקה וכיוצא בזה אבל אם היתה לו שעה הכושר אע"פ שנפסל כגון שנותר או נטמא לאחר זריקה או נפסל ביוצא יש בו משום שבירת עצם:

4 זה שביארנו בעצמות הפסח שטעונין שריפה פירושו בעצמות שיש בהן מוח שהמוח שבהן בא לידי נותר אבל עצמות שאין בהם מוח אין טעונין שריפה אלא משליכן ודיו ולא סוף דבר בעצמות שיש בהן מוח עכשיו אלא אע"פ שמצאם חלוצים ר"ל שנחלץ המוח מהם שמן הסתם הואיל ונאסרו בשבירה לא נחלצו מן המוח אלא לאחר זמנן וכבר נעשה המוח שבהם נותר והם שמשו לנותר ועצמות שאר קדשים אם מצאן חלוצים אין טעונין שריפה שמן הסתם בתוך זמן אכילתם נחלצו ולא בא המוח לידי נותר והעצמות לא שמשו לנותר הא אם נמצאו סתומין אף בשאר קדשים טעונים שריפה מחמת ששמשו לנותר ומ"מ אם מצא מהם ציבורין ומצא העליונים חלוצים בשאר קדשים אינו מחזיק את כלם בחלוצים מן הסתם אלא צריך לבדוק אם נחלצו התחתונים ובפסח מיהא אין כאן בדיקה שאף החלוץ טעון שריפה כמו שביארנו:

5 זהו פסק הנראה לנו בדין זה וגדולי המחברים סתמו בה את דבריהם עד שלא נתברר לנו אם כונו לדרך זו אם לאו:

6 גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה בין בירך של ימין בין בשל שמאל ואינו אסור מן התורה אלא את שעל הכף הא שאר הגיד שלמעלה מן הכף או שלמטה הימנו אינו אסור אלא מדברי סופרים וכן שמנו של גיד מותר אלא שסופרים נהגו בו איסור וגידי הצואר מתוך קשיים אינם ראוים לאכילה ואין נמנין עליהן בפסח ואין בהם משום נותר ושאר דברים שבשמועה כבר ביארנום במשנה:

7 כל מקום שיש עשה ולא תעשה ואי אפשר לקיים את שניהם יבא עשה וידחה את לא תעשה ובלבד שיהא העשה מתקיים בשעת עקירת הלאו ומ"מ אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה ומתוך כך אין שריפת קדשים דוחה שבת ויום טוב שהרי כתוב בהן שבתון שהוא עשה כלומר שבות ולאו של מלאכה ואין עשה של שריפה דוחה את שניהם:

8 אע"פ שהותרה מלאכת אוכל נפש ביום טוב מכשירי אוכל נפש מיהא אין דוחין יום טוב יש מהן אף באי אפשר להם מבערב ויש מהם דוקא באפשר להם מבערב וכבר ביארנו הכל במקומו במסכת יום טוב שנאמר עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב: